פיצויים לנאשם בפלילים – אימתי?

1. 1.לא היה בסיס לאשמה;
2. 2.קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

עילה ראשונה לפסיקת פיצוי – זיכוי
בית המשפט העליון קבע בשורה של פסקי דין כי יהיה מקום לפסוק פיצוי, רק כאשר מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, או כאשר העובדות שנטענו לא מהוות עבירה, או כאשר לא ניתן היה להרשיע על-ידי החומר שהיה בידי התביעה.

• עצם קיומו של ההליך המשפטי: כאשר התביעה פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה; כאשר לא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; כאשר לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים וכיו"ב.
• אופי הזיכוי: כאשר מדובר בזיכוי מלא להבדיל מזיכוי מחמת הספק.
• נסיבות אישיות של הנאשם: פגיעה בבריאותו או במצבו הכלכלי וכיו"ב.

בתי המשפט קבעו כי הפיצוי על-פי סעיף 80 הנ"ל ייוחד למקרים חריגים לעיל, ולא כל "זיכוי מוחלט" או "זיכוי מלא" יביא בהכרח לפסיקת פיצויים לנאשם.
עוד נקבע, כי המדינה תחויב בפיצוי לנאשם רק במקרים בהם הוכח קשר סיבתי בין הנזק לבין ההליך המשפטי שבגין דרך ניהולו יפסק הפיצוי. במילים אחרות: על הנאשם להוכיח כי הנזק בגינו הוא מבקש פיצוי מהמדינה נגרם לו כתוצאה מהגשת כתב האישום וניהול ההליך, ורק אם יצליח להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין הגשת כתב האישום – יהיה זכאי לפיצוי.

במקרה שנדון בבהמ"ש המחוזי בחיפה*, הוגשה בקשה לפיצוי בגין מעצר והחזר הוצאות הגנה עפ"י סעיף 80. המדובר על כתב אישום שהוגש נגד שניים על עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, והנאשמים זוכו מהמיוחס להם בכתב האישום משום שלא הוכחה אשמתם.
בהמ"ש המחוזי, בין היתר,  דוחה את הטענה כי לא היה כל מקום להגשת כתב האישום מלכתחילה, וקבע כי בעת שמיעת הראיות בתיק ובפרט משנתגלה כי עדות המתלוננת אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם יתר
העדויות -  צריכה היתה המדינה לחזור בה מכתב האישום.