רף הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות
מאת: עו"ד שולמית קהלת

פקודת התעבורה (סעיף 39א) קובעת כי על נהג שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, יוטל בנוסף לכל עונש אחר, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופת שלא תפחת משנתיים, ובית המשפט רשאי להורות על פסילה קצרה יותר אם קיימות נסיבות מיוחדות.

בפקודה קיימת הוראה נוספת [ס' 62(3)] הקובעת עונש של מאסר שנתיים או קנס לאדם הנתפס נוהג ברכב כשהוא שיכור.

הסעיפים הנ"ל מלמדים כי הענישה בגין נהיגה בשכרות אינה מתמצת אך ורק ברכיב הפסילה, אלא כוללת, בין היתר, קנסות ועונשי מאסר.

ביום 01/03/2007 התפרסם פסק דינו בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין רף הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות.

פסק הדין ניתן בעקבות 8 ערעורים שהגישה מדינת ישראל כנגד העונשים הקלים שנגזרו לטענתה על 8 נאשמים שהורשעו בעבירה זו.

השאלה נשאלת – מהם השיקולים להטלת פסילה הנופלת מהעונש המינימאלי (24 חודשים) הקבוע בחוק?

בית המשפט המחוזי קובע כי הרף הדרוש לפסיקת עונש הפחות מן המינימום חייב להיות מיוחד.

בית המשפט לא מפרט מהם אותם שיקולים מיוחדים שיביאו לסטייה מהענישה המינימאלית, אך קובע מפורשות מהם המקרים שלא ייחשבו בדרך כלל למיוחדים ואשר לא מצדיקים הקלה בעונש:

מדובר בפסק דין חדש המהווה מגמת ענישה מחמירה ביותר עם נהגים שמורשעים בעבירה של נהיגה בשכרות.
בנוסף, בית המשפט אף לא פוסל הטלת רכיב של מאסר בפועל לנהגים הנ"ל.

חשוב להדגיש כי במקרים לא מעטים דחו בתי המשפט הסדרי טיעון בהם סוכם כי על הנאשם יוטל עונש פסילה הנמוך
מ- 24 חודשים, בשל הטענה כי העונש שהוסכם עליו הינו קל ואינו משקף את מדיניות הענישה הראויה בעבירה של נהיגה בשכרות.

לסיכום, העבירה של נהיגה בשכרות נתפסת על ידי בית המשפט כמסכנת חיי אדם, ויש להניח כי הקטל בדרכים, ימשיך ויאיץ את מגמת הענישה המחמירה.

על רקע זה חשוב ומומלץ להתייעץ ולשכור את שירותיו של עו"ד המומחה בתחום.